על קצות האצבעות

על קצות האצבעות-2

מגושמותה של מנדי כבר הביאה עליה מבוכה פעמים רבות. בהפסקות בתיכון, היו לה הרבה נפילות זכורות לשמצה. זו הסיבה שהמקום האהוב עליה בבית הספר תמיד היה הספרייה. בין המדפים המלאים בספרים, היא העבירה את רוב זמנה הפנוי שקועה בדמיונה. המקלט האהוב עליה היה בין דפי הספרים, במיוחד הרומנים התקופתיים של ג'יין אוסטין. ומן הסתם, באוניברסיטה זה לא עמד להיות שונה – היא כבר הספיקה לברר בדיוק היכן ממוקם המקלט הספרותי שלה.

דפיקה נשמעה על דלת חדרה. זו יכלה להיות רק מאי, בטח כדי להודיע שהיא כבר מוכנה.

"כנסי", היא קראה, לבושה בחולצה אפורה של פירל ג'אם. החולצה הייתה ישנה, אבל זו הייתה חולצת המזל שלה.

"אין מצב! את הולכת עם הסמרטוטים האלה?" שאלה מאי כשנכנסה, מעווה את פניה. היא נראתה יפה בשמלתה הירוקה ועם שיערה האדום קשור בקוקו רופף.

"אלו לא סמרטוטים! זו חולצת הפירל ג'אם שלי!" מחאה מנדי, אבל חברתה עיוותה את פניה בחוסר שביעות רצון.

"...שיכולה להיות סמרטוט רצפה. ברצינות, מנדי, איך את הולכת להשיג חבר כשאת לבושה כמו חנונית?" שאלה מאי. אבל מנדי צחקה, מתעלמת מהטיעון האבסורדי, והמשיכה לשרוך את נעלי הקונברס הכחולות שלה.

"ומי אמר שאני רוצה להשיג חבר, משוגעת אחת?" השיבה, אך לא הספיקה לברוח בזמן ממאי, שאחזה בכתפיה ודחפה אותה לכיסא.

"את יכולה להישאר בבגדים המוזרים שלך, אבל השיער והאיפור – עליי."

מנדי ידעה שאין טעם למחות והניחה לחברתה לייבש את שיערה עם הפן ולאפר אותה קלות. כשסיימה, מאי הפנתה אותה אל המראה כשעל פניה חיוך מרוצה והבעה של מנצחת. מנדי בחנה את השתקפותה בתשומת לב ולא יכלה שלא להסכים שהיא באמת נראתה כעת הרבה יותר טוב. שיערה החום נשפך על גבה בחופשיות כמו מפל של שוקולד. השוליים, שהפן הוסיף להן נפח, הגיעו כמעט עד לגבות ושיוו לה מראה צעיר עוד יותר. ושינוי אחרון חביב: מנדי לא ידעה איך מאי עשתה את זה ובאיזה קסם היא השתמשה, אבל עיניה, שכעת היו מודגשות, נראו יפות וצלולות כמו שני כדורי בדולח.

"ככה יותר טוב! עכשיו את כבר לא חנונית מגושמת אלא חנונית סקסית!" אמרה מאי וצחקה בזמן שמנדי הביטה שוב בהשתקפותה במראה, בוחנת את דמותה מחדש. היא כמובן לא קנתה את הסיפור על זה שהיא נראית סקסית, אבל היא הייתה חייבת להודות שהיא באמת נראית הרבה יותר טוב מאשר קודם: הפנים שלה כבר לא נראו משעממות כל כך, ולשיערה התווסף פתאום ברק. המבט שלה גלש אל שאר גופה והיא שמה לב פתאום שהחולצה מדגישה את שדיה באופן שלא נהגה לעשות עד השנה שעברה.

כדי לחגוג את תחילת הלימודים, הן החליטו לאכול את ארוחת הבוקר בקמפוס ויצאו לכיוון מגרש החניה. המסדרונות עדיין היו ריקים, כיוון שהשעה הייתה מאד מוקדמת ונותר עוד זמן רב עד שהשיעורים יתחילו.

הן נכנסו למכונית הסובארו הישנה של מאי, שנרכשה ב2009 עם קצת עזרה מההורים והרבה שעות עבודה כבייביסיטר כדי לחסוך כסף. מנדי הדליקה את המוזיקה.

"וואו, חברה! את מוכנה? אני כל כך מתרגשת כבר לפגוש את כולם..."

למרות שהיו רחוקות מהבית, כמה מבני עירן בכל זאת עמדו ללמוד איתן באוניברסיטת בראון, וביניהם שניים מחבריהן הטובים: יושי, שנולד ביפן אך התגורר בגלוססטר מאז שהיה בן שנה, ושון, בחור חכם מאד ושקט מאד. ארבעתם גדלו יחד באותה שכונה, ומנדי לא זכרה תקופה שבה הם לא היו יחד. גם במכללה זה לא עמד להיות שונה. הם הגישו מועמדות לאותם המוסדות כדי שלא יהיה עליהם להיפרד, ובסופו של דבר בחרו כולם באוניברסיטת בראון, מאחר שכל ארבעתם התקבלו אליה והיא הייתה קרובה יותר לבית.

יושי ושון הגיעו לפרובידנס זמן קצר לאחר הבנות ועברו להתגורר בדירה הקרובה לדירתן. בימים שקדמו לתחילת הלימודים, מנדי ומאי לקחו אותם לסיבוב כדי להכיר את הסביבה.

מוכנות ומזומנות לשיעור הראשון, הן החליטו לאכול בקפיטריה הקרובה לבניין בו יתקיימו השיעורים היום. התור היה קצר, וכשהגיע תורן, מאי הזמינה להן שתי כוסות קפה מסוג קרמל מקיאטו שהוגשו להן במהירות, והן פנו לשבת באחד השולחנות שבפינת הקפיטריה. בזמן שמנדי האזינה לחברתה מדברת על מישהי שלא זכרה מיהי, אבל שהתקבלה להרווארד, היא הציצה אל יומנה כדי לבדוק את הלו"ז של היום. יומנה – מחברת בכריכה קשה עם איור של בלרינה רוקדת על קצות האצבעות – ליווה אותה לכל מקום. שם היא פירטה את הפגישות ואת לוח הזמנים הצפוי לה בכל יום, את המערכים של שיעורי הבלט, וכמובן, ערכה רשימות. הרבה רשימות.

אחרי ששתו את הקפה שלהן ופטפטו על דא ועל הא, מאי הציצה בפלאפון שלה כדי לבדוק מיילים ומנדי קמה לזרוק את הכוסות החד פעמיות, כשלפתע תנועה משכה את תשומת לבה. מנדי הסתובבה לעבר התנועה וראתה חבורת בנות נכנסות לקפיטריה, מושכות לא רק את תשומת לבה של מנדי אלא של כל מי שהיה שם. אלה היו שמונה בנות בלונדיניות יפהפיות, לבושות בז'קטים לבנים צמודים שעליהם היו רקומים האות K ומשולש בגובה החזה, מדברות וצוחקות בקול רם. הבנות עצרו ליד השולחן הקרוב לדלפק, היכן שישבו שלושה שחקני כדורסל. כשמנדי חזרה לשולחן שלה ושל מאי, היא שמעה משם הרבה קולות וצחקוקים.

כשהתיישבה, היא שאלה את מאי:

"את מכירה אותן?"

"אלה הקאפה דלתא" ענתה מאי, אבל מנדי עדיין לא הבינה מי הן בדיוק.

"מה זה? סוג של קבוצה?" שאלה מנדי, מקמטת את מצחה. מאי צחקה, רגילה כבר לניתוק של חברתה מהעולם.

"הן שייכות לאחווה שנקראת קאפה דלתא. ראית את הסמל שרקום על הז'קטים שלהן?" שאלה מאי. מנדי הנהנה.

"השלוש שכמעט מתנפלות על הבחור עם הקעקועים שייכות גם לנבחרת המעודדות."

"הממ..."

מנדי הפנתה את מבטה בסקרנות לכיוון אליו הצביעה חברתה. היא ראתה בחור שרירי לבוש בחולצה ללא שרוולים, כחלק ממדי נבחרת הכדורסל של האוניברסיטה. זרועותיו היו מכוסות קעקועים לכל אורכן, והוא היה מוקף בבנות. למנדי הספיק להסתכל עליהם, אפילו מרחוק, כדי להיות בטוחה שהם לעולם לא יהיו חלק מאותו מעגל חברים. הבנות האלה היו זוהרות מדיי מכדי שיתייחסו למישהי ממוצעת כמוה.

אחד הדברים הראשונים שלמדה על החיים באוניברסיטה, למרות שרק לא מזמן הגיעה, היה החשיבות שניתנה שם לספורט – במיוחד לכדורסל – ולאחוות שהיו פזורות ברחבי פרובידנס. ממה שקראה במדריכי קבלת הפנים לתלמידי השנה הראשונה, שהיא ומאי קיבלו ברגע שהגיעו, נבחרת הכדורסל הייתה הגאווה של קהילת הספורט באקדמיה, מאחר שהשתוותה בשיאיה לרבות מהקבוצות המקצועיות של ארה"ב.

"מנדי, את באה?" קראה אליה מאי, קוטעת את רצף מחשבותיה. מנדי הציצה בשעה שעל מסך הפלאפון שלה, הנהנה וקמה. הן עדיין היו צריכות למצוא חניה קרובה יותר לכיתות שלהן. הן המשיכו אל הקמפוס ודיברו על מערכת השעות, שמחות על כך ששובצו באותה הכיתה בשניים מהשיעורים.

הן מצאו חניה ליד הכניסה ומאי החנתה את המכונית בזהירות. למרות שהמכונית הייתה ישנה, היא הייתה במצב מעולה. חבריה, יושי ושון – חנונים אמיתיים בכל הקשור לפיזיקה, כימיה, ומכניקה – תרמו מהידע ומהזמן שלהם (שבועיים מחופשת הקיץ, ליתר דיוק) כדי לתקן את כל מה שהיה מקולקל במכונית, כך שמאי תוכל לנסוע בבטחה.

מנדי התירה את חגורת הבטיחות והביטה לעבר הכניסה, שם ראתה כמה בנים מברכים זה את זה לשלום ומשוחחים ביניהם. עלה בידה לזהות כמה פרצופים מוכרים מעיר הולדתה – צעירים שלמדו איתה באותו התיכון, מחזור אחד או יותר לפניה. זה היה מרגיע לראות כמה פרצופים מוכרים בין כל הפנים החדשות שהקיפו אותה מכל עבר. היא חייכה והניחה לתחושת המוכרות לחלחל אליה ולהרגיע את הפאניקה שאחזה בה לעיתים לנוכח העולם החדש והלא-מוכר שאליו בחרה להיכנס.

כשיצאו מהמכונית, מנדי הרגישה את שמש הקיץ החמימה טופחת על פניה. היא חייכה והביטה סביבה, מתבוננת בסטודנטים היוצאים ונכנסים אל הבניין, עד שתמונה אחת לכדה את עינה, עוצרת את נשימתה: קאט-ראיי – הנער הכי יפה, מקובל ונחשק בגלוססטר – נשען על הקיר ודיבר עם נער אחר שלבש ז'קט ספורט עם השם של נבחרת הכדורסל של האוניברסיטה רקום על גבו.

קאט-ראיי, או ראיין מק. קנה, היה מבוגר ממנדי בשנה. בשנתו השנייה בתיכון הוא התגלה על ידי מגלה כישרונות שישב בקהל באחד המשחקים שלו, וזכה במלגה לאוניברסיטה למרות שבאותה תקופה נותר לו עוד זמן רב עד לסיום התיכון. הוא הגיע לאוניברסיטת בראון שנה לפני מנדי ולקח על עצמו את תפקיד הרכז והקפטן של נבחרת הכדורסל. ראיין היה לאגדה בעיר הולדתם, והשמועה אמרה שכבר בשנתו הראשונה באוניברסיטה הוא היה השחקן הכי טוב בנבחרת. הנער אפילו זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בליגת המכללות, מה שלא הפתיע אף אחד בגלוססטר, שכן שנה קודם לכן הוא היה זה שהוביל את הנבחרת של התיכון לגמר האליפות.

מלבד היותו שחקן מצוין, ראיין גם היה חתיך. הוא היה הנער היפה ביותר שמנדי ראתה אי פעם. בטיול של שלושה ימים לניו יורק שמנדי ומאי יצאו אליו בכיתה ט', הן גילו שהמילה קאט (Cat) באנגלית שימשה כסלנג ניו יורקי לתיאור בחור חתיך ונחשק, "הכי מושלם שאפשר להיות", ומאז הן החלו לכנות כך את ראיין בשיחותיהן.

השתיים לא היו מסוג הבנות שנהגו לרייר על ספורטאים, אבל את ראיין אי אפשר היה שלא לזהות ולהעריץ, וכן, אפילו לרייר עליו קצת. עם קומתו הגבוהה והחסונה, השיער החום הבהיר שגלש הצידה ועיניו הכחולות שנראו כמו פיסות יהלומים בכל פעם שחייך, ראיין היה עוצר נשימה. מטר תשעים ושתיים של שלמות.

מבחינתה של מנדי, היה זה בלתי אפשרי שלא לפלוט אנחה חולמנית בכל פעם שראתה אותו, למרות שידעה שבחור כמוהו לעולם לא ייתן בה מבט שני. המחשבה הזו גרמה לה לחייך ולהיזכר ב"רשימת החלומות הבלתי מושגים של מנדי סאמרס". ראיין היה אחד החלומות האלה, והוא היה לחלוטין בלתי מושג עבורה.

אבל זה היה בסדר. לא היה לה אכפת להעריץ אותו מרחוק, כאילו היה פריט יקר בחנות קריסטלים – מותר להסתכל אבל אסור לגעת. מנדי הייתה נערה עם שתי רגליים על הקרקע. היא הייתה מאד מודעת לכך שלא הייתה יפה כמו המעודדות מאלפא, בטא, גמא, או איך שלא קראו לאחווה הזאת. היא גם מעולם לא הייתה מקובלת, אף שתמיד רצתה לדעת איך זה מרגיש להיות נערצת כל כך. היא הייתה בסך הכול נערה ממוצעת ותלמידה טובה, ולמרות שעסקה בבלט, היא מעולם לא השתייכה לקבוצת תלמידים שהתבלטו במשהו באופן מיוחד. ולכן, מן הסתם, מישהו כמו ראיין מק. קנה היה עבורה בלתי מושג לחלוטין. לחלום שיהיה לה איתו משהו שקרוב למערכת יחסים היה כמו לדמיין שהיא יכולה להיות החברה של זאק אפרון. זה היה בלתי אפשרי. ראיין היה מסוג הבנים שיועדו לבנות כמו אלו מהקפיטריה: יפות, מקובלות, כריזמטיות, עם גוף בעל קימורים נדיבים, בגדים אופנתיים והרבה איפור על פניהן. לא ילדה קטנה ורזה כמוה שלובשת ג'ינס דהוי וחולצה של להקה.

"אחח, זה צריך להיות לא חוקי כמה שהוא יפה" נאנחה מאי, תולשת את מנדי מחלומותיה.

"אממ, מי?" שאלה מנדי בעודה מנערת את המחשבות מראש ומנסה להתרכז בדבריה של חברתה.

"קאט-ראיי," השיבה מאי וחייכה, "זו הייתה דרך מושלמת לפתוח את היום הראשון ללימודים!"

"אמת" חייכה מנדי. היא הסיטה את מבטה וראתה את שון מנופף לכיוונה. היא נופפה לו בחזרה ואז הלכה לכיוונו בליווי מאי.

שון ומנדי היו מאד קרובים בעבר. הם הכירו עוד מהגן וממש גדלו ביחד. מנדי נהגה לבטוח בו כאילו היה אחיה הגדול, עד שהעניינים ביניהם נהיו קצת מוזרים בחצי השנה האחרונה של התיכון. גופה עדיין נמתח כשנזכרה איך דחק אותה לפינה במסיבה בבית של חבר לכיתה – אחת המסיבות הראשונות שהלכה אליהן, שכן היא לא נהגה לצאת לבלות הרבה – אחז במפרקי ידיה חזק יותר ממה שהיה ראוי, וניסה לנשק אותה. הוא אמר לה שהוא מחבב אותה ושהם צריכים להיות זוג. התנהגותו הפזיזה – הכמעט תוקפנית – הפחידה אותה. היא מעולם לא הסתכלה עליו באופן הזה, ולמען האמת, היא בכלל עוד לא הייתה מוכנה למערכות יחסים רומנטיות עם בנים. היא הייתה נערה ביישנית וחסרת ניסיון ועדיין לא הרגישה מוכנה לצאת עם אף אחד, גם לא עם מי שהחשיבה בתור החבר הכי טוב שלה.

אחיזתו החזקה של שון במפרקי ידה, הבל פיו החם כנגד שלה וריח הבירה שנדף ממנו גרמו לבטנה להתהפך. למרות התעקשותו לנשק אותה, היא הצליחה לחמוק מאחיזתו והייתה מאד נחרצת כשסירבה להצעת החברות שלו. עם זאת, היא פחדה לאבד את ידידותו – למרות שהתנהגותו הפחידה אותה מאד – והסבירה שהיא לא רוצה להיות עם אף אחד כרגע. הוא התרחק ממנה למשך כמה ימים, אך כעבור זמן קצר נראה שקיבל את המצב. מנדי, מצידה, הרגישה הקלה על כך שהצליחה לעשות "בקרת נזקים", אך מאז המקרה, משהו מתחושת הביטחון שהייתה לה עם שון אבד – במיוחד כשחשה את עיניו מתבוננות בה במבט מלא זימה.

"הי, בנות! והי, מאי, מה שלום בטי?" שאל שון, משתמש בכינוי שהעניקה מאי למכוניתה בהשראת בטי בופ, בטענה שהמכונית חמודה כמוה.

"מעולה, תודה! אתה ויושי הייתם נהדרים!" השיבה וחיבקה אותו. שון חייך והביט אל מנדי, נראה מעט ביישן.

"ואת, מה שלומך? הכול טוב?" שאל ומשך אותה לחיבוק, מה שגרם לה להיות מעט מתוחה .המגע של שון נראה ידידותי, ותחושת האשמה המוכרת התעוררה בה שוב. היא הדפה את הדאגה מראשה וכפתה על עצמה להרגיש שמחה על כך שפגשה חבר טוב.

"הכול מעולה. מה השיעור הבא שלך?" שאלה, מנסה לשבור את הקרח ולשמור על האווירה הידידותית שתמיד שררה ביניהם עד למקרה ההוא.

"ביולוגיה. ושלך?"

"ספרות. מאי?"

"היסטוריה", השיבה חברתה, מעווה את פניה באי שביעות רצון. למורה להיסטוריה, גברת מארי אלן, יצא שם של מורה דורשנית במיוחד. שמה הלך לפניה עד כדי כך שהדבר היה ידוע אפילו בעיר הולדתן. תוכנית הלימודים הייתה בנויה כך בשנתיים הראשונות באוניברסיטה למדו הסטודנטים מקצועות בסיסיים, כמו ספרות, מדעי החברה, אומנות ועוד. לפי מדריך קבלת הפנים לתלמידי שנה א', המטרה בכך הייתה שהסטודנטים ירכשו ידע כללי במגוון נושאים לפני שיתמקדו בתחום לימוד ספציפי. באופן כללי, החל מהשנה השלישית היה עליהם לבחור את התחום שבו ישלימו את התואר. עבור סטודנט/ית שבחר/ה בתחום כמו רפואה, וטרינריה, רפואת שיניים או משפטים, משך התואר היה צפוי להתארך כיוון שבתחומים אלה נדרשו שלוש שנות לימוד של המקצוע הספציפי.